זה היה ב2009 אני חושבת. בכריסמס (שאני לא חוגגת כבר מאז)
הלכתי למשפחה שדבר הזה יצר. החדשה.
הוא, אני, אחי הקטן, אשתו החדשה והבן הגדול.
הדבר התחפש לסנטה קלאוס וחילק מתנות זולות אבל חמודות,
הכל היה בסדר. היה כיף.
רדפתי אחרי הבן הגדול של אשתו החדשה עם כרית והוא אחרי,
עשינו מלא שטויות. במיוחד בלילה! זרקנו מהחלון על מכוניות חתיכות של תפוחים.
הוא היה נחמד, ואני הכי מתגעגעת אליו מכל המשפחה הזאת.
אחי הקטן התחיל להשתולל, הוא אטום של אנרגיה (דומה לי D:)
אבל הוא הגזים ואני לא זוכרת מה הוא עשה, אבל אני זוכרת
שהוא שכב על הספה, ואני נתתי לו את הסטירה הכי חלשה שאי פעם נתתי. כמו ליטוף על הלחי.
לא רציתי להכאיב לו, בחיים!! גם עם אני לא סובלת אותו ולא אסבול.
הוא התחיל לבכות ולצרוח, והדבר בא אליי וישר תפס אותי בכתפיים
"מה את חושבת שאת עושה?" הוא שאל
אני הייתי בשוק לגמרי, אני לא פגעתי בו חזק בכלל, ואז הוא עשה את מה שאני אזכור תמיד.
סטר לי, לא סטירה מאוד כואבת אבל סטירה שהשאירה סימן אדום לכמה דקות.
התחלתי לבכות (עד כמה שאני מנסה להכחיש את זה, אני ילדה שעולות לה הדמעות מכל דבר, אבל אני לא בוכה..)
והוא צעק שאני אלך למסדרון.
ישבתי שם עם הראש שלי בין הברכיים, והצצתי מבין הדמעות שלי, הם פתחו את המתנות ושיחקו.
זאת רק עוד סיבה לשנוא את היצור שבכלל עשה אותי.
כשנולדתי ההורים שלי התגרשו, הוא בקושי ביקר אותי.
בימי הולדת הוא שלח מתנות, אף פעם לא אהבתי אף אחד מהן.
הוא כל הזמן היה עסוק בעבודה, זה מובן.
אבל עכשיו.. שיש לו את אחי, הוא תמיד איתו ומדבר איתו והכל, אבל בנוסף,
כל הדברים האלו.. סגרו אותי, קיררו לי את טוב הלב. והשאירו אותי בוהה מהצד בנעשה.
כשאני עם הדבר, אני לא מרגישה אני, אני מתחצפת אליו, הוא מרגיש לי זר ומגעיל.
אני שונאת שהוא כורך את הידיים השריריות שלו סביבי (לא שאני שונאת שרירים אבל את שלו אני לא סובלת)
אני לא אוהבת איך שהוא מדבר אליי, אני לא אוהבת את הרכות שלו כלפי. הוא זבל. ואני מרושעת.
אני רעה. הוא פגע בי. הוא מנסה "להגיד" סליחה אבל אני סגורה וסתומה, אני רעה, זאת עובדה ואני יודעת.
אני מרגישה דחויה, רציתי משפחה נורמלית ושמחה, שהאמא בבית והאבא עובד, שאני חוזרת מבית הספר והיא מחכה לי בחיוך ולא אני לה, שאני רואה אותו.
וכל מה שנותר לי עכשיו זה לכתוב פוסט פתתי ולהחזיק את הדמעות שממש על סף נפילה.
לחברות שלי יש משפחות טובות, עם שני ההורים ואני מסתכלת מהצד, איך הן מתלהבות מהאבא שלהן ומאמא שלהן, מאחיות שלהן.
והמשפחה שלי דפוקה. כולם אצלינו דפוקים חוץ מסבא שלי [מצד הדבר] ואמא.
וגם יש פעמים שאני חושבת בראש, עם אמא שלי תעלם? במובן של אתם יודעים מה.
אני אצטרך לחיות איתם?
אני מעדיפה לברוח!
אני לא מקנאה בו, לאח שלי מגיע יותר מזה. הוא יחסית לבן 8 עובר יותר ממני.
יודעים מה? אני אפסיק לכתוב לפני שאני אבכה והפנים שלי יתנפחו.
יש לי מערבולת רגשות בפעם הראשונה בחיים שלי וזה לא מרגיש לי טוב..
;){kind=link}