תעשי משהו כבר!

אני שותקת ומסתכלת עליה. עוצרת בכל הכוח את פרץ הצחוק.

"תעשי משהו!" חברה אומרת ומחבקת את הילדה שבוכה.

אני לא יודעת לנחם אנשים.

אמא שלי בכתה פעם.. התחלתי להלחץ ולבכות יחד איתה, אבל היו בבכי הזה רגשות? לא..

כשאדם בוכה, אין מצב שאחבק אותו.

אני מרוחקת וקרה, לא אוהבת שנוגעים בי.

"הלוואי עליי את הביטחון שלך.." היא אומרת

"הלוואי עליי הגישה שלך של לא אכפת לי מאף אחד" היא מוסיפה.

 אני מרגישה כמו בגד שקורעים אותו לשניים.

"הלוואי והיה לך אכפת"

רק אם..

הייתי יכולה לעזוב את העולם הזה. להכנס לעולם אחר.

שבו אין שום אנשים שיהיה לי אכפת מהם.

כי כשאכפת לי, ולו מעט, הם לא רואים את זה בעיניים. הרי זה ברור שאני לא מוציאה

את המילה "אכפת לי" מהפה.

יותר קל לי להגיד אכפת לי בכתיבה, כי אני לא צריכה להגיד את זה, אני לא צריכה להגיד את זה פנים לפנים. אני לא יכולה לעמוד את זה שאנשים מסתכלים עליי אדומים מכעס מחכים שאעשה צעד, שאראה שיש בי רגש כלשהו.....

כתיבה זה המקום היחידי שבו אני יכולה להביא את רגשותיי לגמרי. בלי להסס.

אבל אנשים אלו יאמינו לי? ברור שלא... הרי הם לא שמעו את זה, אז זה שקר..

זה שאני יכולה להביא את הכאב שלי רק במילים כתובות זה שקר נכון?

ואני יודעת שזאת טעות, ההתנהגות הזאת, האופי הזה, אני יודעת שזאת טעות.

אני מתארת לעצמי מה יהיה איתי בעתיד...עם בכלל יהיה לי..

[היום האופטימיסטיות אצלי טבעה עמוק..]